בית הספר לחינוך זוכר את פרופ' דן גבתון ז"ל- דברי הספד

"קשה להספיד אותך דן.

היית גדול מכדי להכנס לדף A4.

 הרבה יותר הגיוני היה שהיית מספיד אותי.

זו דרכו של עולם שמבוגרים מסתלקים וצעירים מהם מספידים אותם. עד היום ברכת אותי בכל כך הרבה הזדמנויות חגיגיות ותמיד בחום ובהומור.

ואני גומלת לך בהספד. אולי זה מאפיין יותר מכל את הפרדוקס של חייך.

ב-1989 נכנס לחדר הסמינריונים סרן במדים חמוש באקדח ושאל- "האם זה השעור המסוים שאליו אני רשום?" 

לא הכרתיך, אבל לא עבר זמן רב עד שהבנתי איזה נכס אתה וגם אתגר. היית הלעומתי שלי . עם כל הכאילו בטחון עצמי שהפצת סביבך בסמינר, זכורה לי הפתעתם של הסטודנטים, שלמדו עמך, על הנדיבות שבה חלקת את רשימותיך ואת מה שהיה לך.

 התיידדנו מאד. היית בן טיפוחיי. הנחיתי אותך בעבודת התיזה. באותה עת הייתי עסוקה בציונות וביהדות כתרבות והצעתי לך עבודה הקשורה בחנוך לציונות בתנועה הקיבוצית.

התלהבת ובעבודתך חשפת היבטים חדשים ומעניינים. היה ברור שתמשיך לדוקטורט וחשבתי שנכון שתנצל את הידע המשפטי שלך ותחקור משהו שיחשוף את ייחודיותך.

היות והנושא שהצעת היה קשור במינהל פנית לאלן גולדרינג ושתינו התענגנו על הנחייה של חוקר סקרן, יסודי, חרוץ ואינטלקטואל המציב בפנינו סוגיות המחייבות מענה שעד לאותו רגע לא התמודדנו אתן. 

היית מרצה דגול, בלי מרכאות.

בהיר, עם שפה עשירה, מצגות מעניינות והרבה מאד הומור. היה לך צבא של מעריצות שהלכו אחריך לכל קורס שנתת. 

התבקשת להופיע באין ספור כנסים ואירועים. כמעט תמיד פנו אליך כפרופ' גבתון, שכן היה ברור למארחים שמי ששמו כל כך מפורסם הוא בוודאי פרופ'.

ואז היית מתקן את הדובר ואומר בשקט  "גם זה יגיע." בינתיים התקבלת להיות מרצה אורח על בסיס קבוע בלונדון אינסטיטוט אוף אדיוקשיין, מינוי שהביא לך קורת רוח רבה ויוקרה בין לאומית ולבית הספר כבוד. 

גם הפקולטה למשפטים בתל אביב נהנתה מיכולותיך ואכן ההכרה בייחודיותך נסקה לגבהים והעניקה לך מקום משמעותי בעולם המקצועי.

לפני מעל עשור הגיע המשבר הגדול. צלצלת אלי מבילינסון מיד לאחר הניתוח לכריתת הרגל שהציל את חייך ומיד הגעתי.  

גילית קור רוח אבל בלב פנימה ידעת ששום דבר כבר לא יהיה אותו דבר. ואכן חייך השתנו. היית צריך להסתגל לאורח חיים אחר. למגבלות ולכל מה שהנכות הזו הביאה עמה.  

עוד בבית החולים צפית שתהיה לך בעיה להגיע ללונדון ששם יש הרבה מדרגות והפרוטזה תעיק. אמנם התבדחת רבות על הרגליים הדקיקות שלך והתרסת בכך שסירבת גם בחורף ללבוש מכנס ארוך, אבל דוק של עצב נשזר בחייך.

לא היית הדן גבתון כפי שהכרתיך.

בינתיים מלאת תפקידים רבים בבית הספר, היית מנחה מאד מבוקש, עלית בדרגה והיית לפרופסור ואלו היו צמתי שמחה בחייך אבל גם הם לא ארכו זמן רב. 

מצבך הבריאותי והנפשי התדרדר. לא שעית לבקשות לקבל עזרה ולפני כ-3 שנים המערכות קרסו. אושפזת בבלינסון ומשם עברת לבית רבקה ומשם הגעת הלום לפרידה אחרונה.

דן, היית איש מיוחד במינו.

מוכשר. טוב לב. לעיתים יכולת להיות גם ההפך. בעל ידע אדיר עם עושר תרבותי אבל החיים לא האירו לך פנים.

אני מקווה שבית הספר לחינוך ימצא דרך להנציח את תרומתך ובכך נוכל לעשות תיקון קטן לגורל. אני מודה לך על כל הנחת שהענקת לי ביחסך החם אלי ובהישגיך.

תנוח בשלום על משכבך.

 נעמה צבר בן יהושע".